תהילים 137:5
“אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי׃”
הקשר: תהילים 137
3כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שֹׁובֵינוּ דִּבְרֵישִׁ־יר וְתֹולָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיֹּון׃
4אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר־יְהוָה עַל אַדְמַת נֵכָר׃
5אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי׃
6תִּדְבַּק־לְשֹׁונִי ׀ לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי׃
7זְכֹר יְהוָה ׀ לִבְנֵי אֱדֹום אֵת יֹום יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ ׀ עָרוּ עַד הַיְסֹוד בָּהּ׃
על תהילים 137: נהרות בבל
סיכום: שיר מרירות וכאב של גולים יהודיים בבבל, המתאר געגוע לירושלים ותקווה לנקמה באויבים שהחריבו את בית המקדש.
פרשנות
מזמור זה מבטא את הכאב והזעם של העם היהודי בגלות בבל לאחר חורבן ירושלים. השיר מתאר את הסבל והעלבון שחוו היהודים כאשר נאלצו לשיר שירי ציון לפני שוביהם הבבלים. הפרק מלא בכאב עמוק, געגועים לירושלים ותחושת נקם כלפי אלה שהרסו את בית המקדש. המשורר מביע תקווה לגאולה ונקמה, תוך הדגשת הקשר העמוק של העם היהודי לארץ ישראל ולירושלים. המזמור משקף את הכוח הרוחני והתקווה של העם היהודי לשרוד ולשוב לארצו למרות הסבל הנורא של הגלות.